הסווינג

הסווינג הוא אחד הריקודים הכפיים ,המשחררים והמהנים ביותר.
לסווינג עצמו מס' רב של סגנונות מוסיקה וריקוד תלוי באיזו שנה מדובר ובאיזה אזור נרקד.
המכנה המשותף לסווינג הוא מקצב הג'אז המנוגן בד"כ ע"י תזמורות גדולות (Big bands ) כדוגמת בני גודמן, גלן מילר, ארטי שו ואחרים.
 מהירות הנגינה  (Tempo) יכולה להיות איטית מאוד (30 bpm) ועד מהירה מאוד (60 bpm) ,כמובן שגורם זה משפיע רבות על אופי וסגנון הצעדים בריקוד.
הייחודי לסגנון הסווינג הוא האחיזה "הכאילו" מרושלת , כאשר יד שמאל של הגבר אוחזת
ביד ימין של האישה בגובה המותניים במעין "מצב טיול" .האחיזה הנה עם התנגדות
וטונוס קל ועדין בין בני הזוג כדי לאפשר את הסיבובים הרבים והחלפת הכיוונים.

סגנונות הסווינג המוכרים ביותר הנם :
Savoy Swing - המקורי, הנפוץ באזור ניו -יורק וייחודי בסגנונו  המהיר מאוד הקופצני וה"זרוק".
Lindy style - הסווינג הרך יותר.
West Coast swing - סגנון סווינג המדגיש מהירות רגליים, פופולרי במיוחד באזור קליפורניה.
East Coast swing - סווינג 6 פעימות, איטי יותר.
Jive - הסגנון הבינלאומי המודרני של הסווינג, אשר נרקד גם בתחרויות רשמיות בארה"ב ובכל העולם

סלסה

 החושניות, האינטימיות, "הרומנטיקה", המשחק וכל הקסם שבריקוד הסלסה: סלסה בספרדית פירושו רוטב חריף או עירוב תבשילים, וכמו במזון, גם ריקוד הסלסה הוא עירוב של סגנונות ריקוד, מקצבים לטיניים, ספרדיים , אפריקאיים ומקצבי ג'אז. ריקוד הסלסה הוא חושני ומשדר מיניות ותשוקה, לעיתים אף נדמה כי הסלסה הוא ריקוד זוגות הרמוני ומאופיין ברומן רומנטי. הסלסה, מפיחה חיים, משמחת, מרקידה ומאפשרת בריחה משגרת היום, זהו ריקוד שהופך מתחביב לחלק בלתי נפרד מחייהם של רבים. ריקוד הסלסה נראה כהצגה, בה הרקדנים הם השחקנים, עם הזמן ניתן לזהות בנקל את ההצגה והתרמית שבה.

סגנונות הסלסה המוכרים ביותר הנם :

סגנון L.A- זהו סגנון אצילי, חד שנותן את מלוא הבמה לבחורה. סגנון L.A  הינו אחד הסגנונות הבולטים ביותר בעולם. הריקוד מלווה בהרבה מחוות ידיים וגוף כדי להעניק יותר נפח ואלגנטיות לתנועת האישה.

ההסטוריה של ה- Flamenco

המרכיב האנדלוסי:
אומרים שמולדת הפלמנקו היא אנדלוסיה, ובתוכה הערים סביליה, קאדיס וחירל ולמרות שהפלמנקו נולד באנדלוסיה שבדרום הוא הפך עד מהרה לסמל של ספרד כולה. הפלמנקו נוצר מהחומרים האנושיים של האזור - מהשכבות העממיות ביותר של אוכלוסיית אנדלוסיה. יש בפלמנקו מרוחם של סוחרי הסוסים, הפועלים הפשוטים, הדייגים והחקלאים.
באותם ימים ביצעו את הפלמנקו זמר ורקדן. המקצב ניתן ע"י הכאה באצבע צרידה, מחיאות כף ורקיעות עקבים, וכן ע"י טפיחות על הירכיים של האמנים ושל הקהל המתבונן בהם. (נגני גיטרה צורפו מאוחר יותר).

המרכיב האיסלאמי והמרכיב היהודי:
במאה השמינית - בעקבות חדירת האיסלאם אל חצי האי-האיברי (בכלל זה ספרד), החלו למצוא כדרך הטבע במחול הפלמנקו השפעות איסלמיות, השפעות שנותרו עד ימינו אנו. הכוונה היא לאלמנטים איסלאמיים כגון: מקצבי ריקוד חוזרים ונשנים ונעימות שהושפעו מהשירה שנכתבה בחצרות השליטים המוסלמים בספרד.
מלבד השפעות מוסלמיות, החלו מוצאים גם השפעות מהיהדות  ואין זה פלא, שכן ספרד היא נקודת מפגש בין מזרח למערב, בין איסלאם נצרות ויהדות.
ההשפעות מהיהדות מתבטאות בחלק מנעימות הפלמנקו שמזכירות מוסיקת לדינו מסורתית ונעימות אחרות שלקוחות כנראה מנעימות מהתפילות.

המרכיב הצועני: 
צוענים בני אנדלוסיה אמצו את המחול והזמר של הפלמנקו והפכו את הפיוטים לפיוטים רגשיים ובעלי אופי ארוטי בוטה. ההשפעה הצוענית ניכרת, בין-היתר גם בשימוש בידיים ובאגן. אין וולגריות  להיפך, רקדנית הפלמנקו היא סמל הצניעות והשמרנות ובו בזמן היא מפגינה ארוטיות
הצוענים ידועים כמספרי סיפורים, מדור לדור. הם נהגו להמחיז את הסיפורים כאשר קהל רב נאסף סביב המספר ולקח חלק פעיל באקט. קריאות התלהבות ועידוד של הקהל ושל הזמרים נותרו עד היום חלק בלתי נפרד ממופע הפלמנקו. קריאות ה"אולה" ונקישות קצביות בעקבים או מחיאות הכפיים - דהיינו "טונאס" מלוות את הפלמנקו (גם כשהוא מוצג מעל במות מכובדות בימינו, אם כי באווירה שונה לגמרי). הקריאה "אולה" מקורה בקריאת ההשתאות "אללה". מכאן התפתח תפקיד ה"פלמרו" - מוחא הכף שמלווה את הזמר, הנגינה והריקוד. הפלמרו הוא זה שגם ממריץ ומשתף את הקהל. פאלמאס מחיאות הכפיים שאופייניות לפלמנקו נבדלות מה"פלאוסו" מחיאות כפיים רגילות.

פלמנקו הוא לא רק מחול, הוא גם דרך חשיבה, צורת ביטוי חיה ופשוטה של קשיי היומיום והתנהלות דרך-חיים. הפלמנקו חי, בנגינה בשירה ובריקוד לא רק בבתי הקפה, בפיאסטות המשפחתיות ומעל הבמות אלא גם ברחובות ערי אנדלוסיה, בכיכרות ובסמטאות הקטנות ובפטיו שבמרכז כל בית ספרדי טיפוסי.
הפלמנקו קשור קשר בל יינתק למנהגים המסורתיים - למשל: לקורידה (מלחמת השוורים) המטאדור, לוחם השורים נע בצורה שמזכירה את עקרונות הפלמנקו, והמוסיקה שמנגנת תזמורת הקורידה מזכירה את נעימות הפלמנקו המסורתיות. קשר הדוק קיים גם בין דת לפלמנקו, בין המנגינות והשירים של הפלמנקו למנגינות בכנסיה ולתהלוכות של קורפוס כריסטי והשבוע הקדוש.